"עזרה"

     עזרה- רצו ההורים שלו. הם כל-כך לחוצים שהם מוכנים להביא את כל אנשי המקצוע האפשריים בשביל לקדם אותו.
כשלמעשה התעודה במקרה הזה לא שיחקה תפקיד.
מצד אחד ניסיתי להבין אותם. אך מצד שני נעלבתי שלא קיבלתי מספיק עומק למה שעשיתי.
אני יודעת שסמכו עליי מאוד מאוד. אני בטוחה שגם אהבו אותי. אבל, עצם זה שכל פעם שהגיעה אשת מקצוע לסביבה מיד הבינו ההורים שהיא מיותרת ולא מחדשת כלום והכי חשוב הילד שמשתף פעולה עם כולם מביע את דעתו ופשוט לא רוצה מטפלות חדשות.
אני, ממשיכה לעבוד רגיל. ממשיכה לאהוב אותו וללמד דברים חדשים . אני לא מערבבת את הרגשות שלי המקצועיים עם הרגשות שלי כלפי הילד.
אני מבררת איפה מלמדים aba ונרשמת באופן פרטי רק למענו.
בהתחלה קשה לי להתחבר לקורס אך לאט לאט אני מבינה שזו הדרך.
הרבה שלבים משיטת הטיפול לא התאימו לנו. אצלנו התגלו שיפורים עצומים באופן מדהים וכל האבחונים למיניהם צדקו לאותו זמן וטעו לטווח הארוך.
היום הילד המקסים לומד לבד ללא סיוע צמוד, כולם המומים ממנו ומאושרים.
אין יותר שמחה ממני (מלבד אימא שלו) שהצלחתי להביא אותו להיות עצמאי חופשי ומאושר שיודע להתגונן לכבד את הזולת
זה לא הוגן שאני אומרת "הצלחתי" כי לא הייתי לבד ההורים שלו היו מדהימים לא נחו יום אחד.ביום שלא היה חוג אז לקחו להצגה וכך כל השבוע טיולים וחברים והמון ספרים כמה שיותר הקראת ספרים. הייתי קוראת לו אנציקלופדיה מהלכת.
בהתחלה זה היה מוזר כשהיה מדקלם קטעים מסיפורים. המדהים בה שהוא היה מצטט מספר דברים שקשורים לסיטואציה מסוימת, מדהים.
איזה ימים מיוחדים...