"עזרה"

     עזרה- רצו ההורים שלו. הם כל-כך לחוצים שהם מוכנים להביא את כל אנשי המקצוע האפשריים בשביל לקדם אותו.
כשלמעשה התעודה במקרה הזה לא שיחקה תפקיד.
מצד אחד ניסיתי להבין אותם. אך מצד שני נעלבתי שלא קיבלתי מספיק עומק למה שעשיתי.
אני יודעת שסמכו עליי מאוד מאוד. אני בטוחה שגם אהבו אותי. אבל, עצם זה שכל פעם שהגיעה אשת מקצוע לסביבה מיד הבינו ההורים שהיא מיותרת ולא מחדשת כלום והכי חשוב הילד שמשתף פעולה עם כולם מביע את דעתו ופשוט לא רוצה מטפלות חדשות.
אני, ממשיכה לעבוד רגיל. ממשיכה לאהוב אותו וללמד דברים חדשים . אני לא מערבבת את הרגשות שלי המקצועיים עם הרגשות שלי כלפי הילד.
אני מבררת איפה מלמדים aba ונרשמת באופן פרטי רק למענו.
בהתחלה קשה לי להתחבר לקורס אך לאט לאט אני מבינה שזו הדרך.
הרבה שלבים משיטת הטיפול לא התאימו לנו. אצלנו התגלו שיפורים עצומים באופן מדהים וכל האבחונים למיניהם צדקו לאותו זמן וטעו לטווח הארוך.
היום הילד המקסים לומד לבד ללא סיוע צמוד, כולם המומים ממנו ומאושרים.
אין יותר שמחה ממני (מלבד אימא שלו) שהצלחתי להביא אותו להיות עצמאי חופשי ומאושר שיודע להתגונן לכבד את הזולת
זה לא הוגן שאני אומרת "הצלחתי" כי לא הייתי לבד ההורים שלו היו מדהימים לא נחו יום אחד.ביום שלא היה חוג אז לקחו להצגה וכך כל השבוע טיולים וחברים והמון ספרים כמה שיותר הקראת ספרים. הייתי קוראת לו אנציקלופדיה מהלכת.
בהתחלה זה היה מוזר כשהיה מדקלם קטעים מסיפורים. המדהים בה שהוא היה מצטט מספר דברים שקשורים לסיטואציה מסוימת, מדהים.
איזה ימים מיוחדים...

רק בין הקווים

     במסגרת היצירה בגן הייתי אמורה ללמד אותו מיומנות של: אחיזת מספריים והשימוש בהם, גזירה.
צביעת שטחים עם גבולות. שימוש נכון בדבק ועוד.
בכל יום הייתה לנו הפתעה למשל כששלחנו אותו לשולחן הגועש המצב היה קטסטרופה, המכחול עבר מעל לראשו ומעל וליד מי שהיה קרוב שלא נדבר על הצבעים שהתערבבו והבלגן שנוצר. לקחתי נשימה עמוקה והתחלנו שוב,הפעם עמדתי מאחוריו כשאני אוחזת ביד עם המכחול ואת התנועות אנו עושים יחד. תוך כדי צביעה אני משיימת לו כל הזמן וחוזרת על כללי השימוש בגועש.
המבצע עבר בשלום לאחר מספר טייקים.

למספריים לא היה שימוש מיידי היה קושי גדול יותר. האחיזה במספרים הייתה הפוכה וכל פעם הוא היה מעביר את המספריים מיד ליד. לפעמים מרוב שנתקלתי בבעיות פשוט ריחמתי עליו , הייתי מוותרת לו על כל מיני פסילות קטנות ועושה לו המון הנחות
מעין ג'סטות.  אבל אין לשפוט אותי הכל נעשה באהבה וכשהייתי רואה כמה קשה לו וכמה הוא יכול לסבול אותי ואת כל האנשים שהוא טופל אצלם: קלינאית תקשורת, מרפא בעיסוק, רכיבת סוסים, שחיה, לא יכולתי להיות קשוחה אתו ואני שמחה כי לא היה צורך בכך הילד המיוחד הזה שיתף פעולה. הוא, הבין אותי וקרא אותי כמו שאני ידעתי בדיוק מה הוא חושב או מהו המהלך הבא שהוא מתכנן.
     השתמשתי בכל מיני שיטות בכדי שלא יצא מהקווים. התחלנו בצביעת שטחים גדולים, הגבלנו את תנועות הידיים,מרחנו דבק חם על הקווים ותחמנו וזה היווה חומה וכך לאט לאט מיומנות הצביעה השתפרה, נאספו המון ציורים בגועש שלו ואמא שלו התלוננה שהוא גור כל דבר בבית כולל וילונות.
בכל פעם שעבדתי אתו על חומר חדש תמיד שמרתי את הדף ואפילו ציינתי תאריך.
ביום בהיר אחד אבא שלו הביא אותו לגן לאחר פגישה אצל המרפא בעיסוק והראה לי שהוא כתב את הספרה שמונה והוא מדגיש " היא הצליחה ללמד אותו ".כמובן שצבת לי, אך לא יכולתי לשתוק שאחר יזכה בהכרה, למרות שהיה לי מאוד קשה
ביקשתי מאביו לבוא אתי אל המגרה של הילד ומשם הוצאנו את חוברת המספרים שהראתה את כל השלבים עד להצלחה וכמובן התאריך.
פעמים בשבוע נפגשנו אחה"צ אצלו בבית ושיחקנו משחקים ועשיתי לו הטרמה- הכנה ליום הבא בגן.
עברנו על כל החומר הנלמד על סדר היום ואם יש משהו חריג כמו: הצגה, הכנתי אותו לכך.
אני מאוד מתגעגעת לעבודה אתו אני,מקבלת דיווחים עליו ושמחה לשמוע שהכל הסתדר בדיוק כמו שרציתי וייחלתי.
ממש אושר גדול.
הלוואי ובעתיד הקרוב אוכל לסייע לילד אחר.

הוראה הפוכה

     הוראה הפוכה היא ,למידה באמצעות צפייה בהרצאות בוידאו( מחשב) בבית כחלק ממטלות שיעורי הבית.
מטרתה של" הוראה הפוכה" לנצל יותר זמן בכיתה לפעילות משותפת, לדיונים ולפתירת בעיות.
רוצים להפוך אותה כדי שתלמידים ילמדו בבית ויגיעו מוכנים לשיעור זאת כוונה אחת והאפשרות הבאה היא שתלמידים ירחיבו ידע בכל אפשרויות האינטרנט גם קשר למרחקים.עוד לאפשר לכל תלמיד להתקדם בקצב משלו.
בדרך זאת יחשפו התלמידים לעתיד טכנולוגי מתקדם.

     למעשה "הוראה הפוכה" ברעיון היא לא חידוש, לדבריו של ד"ר אברום רותם ואני מסכימה אתו.
גם פעם למדו בבית והגיעו מוכנים לשיעור אך לא על פי בקשת המורה אלא רק ה,חרשנים" .
כדי ליישם את המטרה צריכים הצדדים לקחת אחריות הן המורים ואין התלמידים.
אין ספק שמדי פעם ללמוד דרך ההרצאות זה מעניין ומועיל ואפילו מקצר דרך ואין צורך להתלבש ולצאת מהבית כדי ללמוד  אבל, אם יצטרכו התלמידים הצעירים להתמודד יום יום עם מטלות שכאלה לדעתי הם לא יקחו אחריות.

     יישום המודל הזה במכללה יכול לתרום באותה מידה שהוא תורם ומועיל במוסדות ללימודים אקדמיים אחרים.

מטלה 7 הרפלקציה

      חלק ב' של המטלה. 

צורת הצפייה שלי הייתה בישיבה מול המחשב צפיתי, בקשב רב.

הנושא מאוד מעניין אותי וכל מה שקשור לנושא כה רגיש - בעיות בריאותיות של ילדים.

הבנת הנפש של הילדים והרצון להציל אותם מעורר בי רגש עצום לעשות משהו חזק ומשמעותי. 

צפיתי בריכוז רב עד אשר הכלב ביקש לצאת ,פעמיים נאלצתי לעצור את ההרצאה ולתת לו לצאת, גם הייתי צריכה לטפל באחת מבנותיי שחלתה.

הדברים שהושמעו בהרצאה הרגישו לי כמו מתוך "סרט- רע". הדוגמאות שהובאו כולם מהמציאות היו קשות לעיכול.

אני מאמינה שהדברים ילוו אותי לזמן ארוך.

הלמידה הייתה יעילה כלומר טוב לדעת גם דברים לא נעימים שקיימים קרוב ועם זאת עדיין רחוק, כי הם לא מוכרים לי באופן אישי. 

הערה לגבי מסגרת ההרצאה- הייתי רוצה לדעת מראש מי הם היושבים והמגיבים מדי פעם אל המרצה.

ולא פחות חשוב לראות את ההבעות פנים שלהם כשהם שומעים דברים קשים שכאלה.

מטלה 7

                                       אוניברסיטת תל-אביב
שם ההרצאה: זכויות הילד- אשפוז כפוי בילדים.
שם המרצה: ד"ר אסתי גליל , יו"ר איגוד הפסיכאטריה של הילד והמתבגר.
קישור: TAVVOD
נושא ההרצאה: שמירה והגנה על ילדים ובני נוער במסגרת אשפוז יום ואשפוז מלא, ניסוח קווים מנחים להורדת המונח
                    :אשפוז- כפוי".
מסגרת ההרצה: יום עיון שנערך במכון אדלר לרווחת הילד ושלומו,ביה"ס לעבודה סוציאלית.
                     קהל היושבים היו אנשי מקצוע דוקטורים ופרופסורים לפסיכולוגיה ולפסיכיאטריה אשר התמחותם היא ילדים.
עיקר ההרצאה: התמודדות ילדים עם אשפוז הורים חולים, ילדים אוהבים את הוריהם, מזדהים עם כאבם ומוכנים למות בשביל ההורים רק שיהיה להם טוב. הילדים למעשה נפגעים פעמיים הם חווים את אשפוז ההורים בצורה מאוד טראומטית ולא זוכים לקבל עזרה ותשומת לב מהמוממחים פשוט צריכים להתמודד לבד.
איגוד הפסיכיאטרים בארה"ב ובארץ הדואגים לשלום הילד מנסים לשנות חקיקה בנושא אשפוז כפוי,
עוד בעיות מועלות כגון: אין מספיק אנשי מקצוע שעברו הסמכה לטיפול בפסיכופתולוגיה עם ילדים ולכן אנשי המקצוע עוברים על החוק. המצב קשה ועגום.
אין הסמכה לפסיכולוג חינוכי אין  הכשרה ואין מומחיות בטיפול נוער.
המרצה הופכת את ההרצאה למציאותית היא מביאה דוגמאות על מקרים מסוימים ודרכי ההתמודדות אתם.
באחד המקרים מסופר על נער בתיכון שלמרבה המזל מורתו שמה לב לדברים לא הגיוניים היוצאים מפיו וממש לא קשורים
המורה מפנה אותו ליועצת שמפנה אותו להורים ומפה הנער מתגלגל מוחזר לביה"ס, היועצת על דעת עצמה לוקחת אותו למיון
מגיעים גורמים מקצועיים וסוף סוף מגלים שלנער דחפים אובדנים. בסיפור מתגלים קשיים בתהליך הטיפול כולם מתנערים כשיש חשש לאשפוז אף אחד לא רוצה להחליט לגורלו של הנער.